סיפור טיפול ראשון
היא נכנסה, תמירה, רזה וחיוורת. כאילו אומרת, זה לא מקומי, לא לכאן כיוונתי. התיישבה בכיסא הריק בכבדות, משחררת את כל משקל גופה כמוצאת עוגן ומפלט לנוכחותה כאן. אני רואה שהיא לבושה ברישול מוקפד. הבד רך וגמיש, הבגדים תואמים בצבעם, רחבים מכפי מידותיה, כמי שאומרת להסתיר את עצמה מפני העולם. נועלת סנדלים עם רצועות עדינות מאוד בצבע זהב נוצץ, סנדלים שנידמה היה שכל רגע עומדים להתפקע ולהיקרע מעומס גופה השברירי, והיא תאבד באחת את שיווי משקלה ואת הבסיס עליו היא נשענת.
בתוך ים של אי-נוחות סוקרת את החדר סריקה מעגלית כמבקשת להיאחז בדבר מה. להרף נפגשים מבטינו. היא משתהה רגע על פני, פניה מתרחבים מעט, הכיווצים בעורה מתיישרים והמתח נמוג אט אט. נשימתה, הלא סדורה, העמוקה, שהבליטה את בית החזה בעליות וירידות תלולות, נאספת אל תוך עצמה, נשמעת חרישית, והיא כמסמנת בדרכה השקטה שלום.
שתיקה בחדר. זהו רגע ראשון של הפתעה, של חידה, של ציפייה, של לא ברור ולא ידוע לאן ומה יתרחש. זהו רגע של היכרות בין שתי זרות שלכל אחת מקום מיוחד ושונה במפגש. זהו רגע, של תחילתו של קשר, של התמסרות, נתינה, שמחה, כאב, התרגשויות של התרוממות רוח וגילויים על עצמינו, יצירה של היחד שלנו.
רגע שבו היא תמצא דרך להישען עלי ולהאמין ולסמוך, וללכת בדרכים לא דרכים, לבקש את אשר היא מחפשת.
מי היא? מה הסיפור שמחזיקה? מהו המסתורין שאותו אני חשה בשתיקתה?....
(זהו סיפור. לדמויות בו אין כל קשר למציאות).